הדברים שאפשר ושאי אפשר לשנות

אפשר לחלק את כל הדברים שאיתם אנו מתמודדים בחיינו בכלל, ובחיי הנישואין שלנו בפרט, לשתיים: יש דברים שאנו יכולים בעז״ה לשנות, ויש דברים שאנו לא יכולים לשנות... החוכמה היא לדעת להבדיל בין הדברים שאנו יכולים לשנות (כגון – את עצמנו), לבין הדברים שאנו לא יכולים לשנות (כגון – את בן או בת הזוג שלנו). פעמים רבות אנו מנסים לשנות את הדברים אותם אנו לא יכולים לשנות, ולעומת זאת אנו לא מנסים לשנות את הדברים שאנו יכולים לשנות. רבי טרפון לימד אותנו במסכת אבות (פרק ב, טז) בקשר לדברים שאנו לא יכולים לשנות, ש״לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר״ (אנו לא יכולים לפתור את כל הבעיות), ובקשר לדברים שאנו כן יכולים לשנות ש״וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה״ (תמיד כדאי שנעשה כל מה שביכולתנו).

בשבוע שעבר התייחסנו לדברים שאנו יכולים לשנות, והצענו לא ליפול למלכודת המפתה של ״אזור הנוחות״ כי ל״מלכדות דבש״ הזו יש מחיר לא פשוט. כדאי (לפעמים) לצאת מ״אזור הנוחות״ כדי לעשות את מה שחשוב לנו, במקום לעשות רק את מה שנוח לנו. השבוע נתייחס לאותם הדברים בחיינו וביחסי הזוגיות שלנו אותם לא אנו יכולים לשנות. למרות שאולי נראה לנו שכל דבר ביחסי נישואין שלנו אנו יכולים לשנות, המציאות היא שיש הרבה מאד דברים בחיי הנישואין שאנו לא ממש יכולים לשנות. לגבי הדברים שאינם בשליטתנו נהוג להגיד ש״הכל בהשגחה פרטית״ וכך לבטא את אמונתנו שבורא העולם מנהיג כל פרט בחיינו, כולל גם את אותם הדברים שלא בדיוק מוצאים חן בעינינו. גישה זו מקלה עלינו את ההתמודדות עם אותם הדברים שאנו לא יכולים לשנות. למען האמת, אם אמנם הייתה לנו אמונה מוחלטת בהשגחה הפרטית לא היינו כועסים או מתרעמים על שום דבר שקורה לנו, וכפי מסביר אדמו״ר הזקן באגרת הקודש סימן כה בתניא (ההדגשה שלי ז.ק.): ״... כי אילו היה מאמין שמאת ה' הייתה זאת לו לא היה בכעס כלל ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו אעפי"כ על הניזק כבר נגזר מן השמים והרבה שלוחים למקום... ״ (עיין שם באריכות).

כיוון שכולנו מאמינים בני מאמינים בהשגחה פרטית, איך קורה שבכל אופן אנו עלולים לכעוס (ולפעמים אנו עלולים אפילו מאד לכעוס...) על בן או בת הזוג שלנו? הסיבה לכך שאנו לא תמיד מצליחים להימנע מלכעוס היא שאנחנו (ברובנו הגדול) בסך הכל בני אדם פשוטים ולא מלאכים... למרות כל מה למדנו, קורה שלפעמים אנו לא מצליחים לשלוט בעצמנו, ואז אנו עלולים לכעוס על בן או בת הזוג שלנו.

כעס הוא (בדרך כלל) לא פתרון מאד יעיל להתנהגות הלא רצויה של בן או בת הזוג שלנו (או להתנהגות הלא רצויה של הילדים שלנו). כפי שרבים אולי כבר יודעים, כשאנו כועסים על בן או בת הזוג זה לא תמיד עוזר... למרות שכבר כעסנו עליו או עליה פעם או אפילו פעמיים על ההתנהגות שלו או שלה, אנו מתפלאים לגלות שהוא או היא ממשיכים להתנהג בדיוק אותו דבר... הכעס לא עזר ולא שינה שום דבר בהתנהגות של בן או בת הזוג שלנו, אלא רק גרם לעימות ומרחק בינינו. כך יוצא שאנו מפסידים פעמיים. לפעמים הדבר הכי נכון עבורנו לעשות הוא להשלים עם ההתנהגות הלא רצויה של בני הזוג שלנו (שבכל מקרה כנראה לא תשתנה), במקום להמשיך לקלקל לנו ולהם את מצב הרוח.

מצד שני, לפעמים קורה, שאחרי שאנו כועסים על בן או בת הזוג שלנו, אנו מייסרים את עצמנו ומלקים את עצמנו על כך שאיבדנו את העשתונות. לפעמים יותר קל לנו לסלוח למי שפגע בנו מאשר לסלוח לעצמנו על שכעסנו. אנו עלולים לייסר את עצמנו עוד ועוד על מה שעשינו. נדמה לנו שככל שנייסר את עצמנו יותר ונלקה את עצמנו יותר, זה יביא אותנו להבא להתנהג יותר טוב. אנו שוכחים, שבדיוק שכמו שכעס לא ישנה בהכרח את בן או בת הזוג שלנו, כך כעס עצמי לא בהכרח ישנה אותנו. אין הרבה טעם לנסות ״לחנך״ את עצמנו כמו שמחנכים ילד על ידי כך שנוזפים בו ומאשימים אותו ומסבירים לו כמה שהוא ״רע״. זה לא תמיד הדבר הנכון לעשות לעצמנו, וגם לא תמיד הדבר הנכון לעשות לילדים שלנו. רגשות אשמה בלתי מוגבלים ובלתי מותאמים עלולים לגרום לנו להרגיש חסרי ערך, מה שעלול להוביל אותנו להתנהגויות לא רצויות נוספות ולא לשיפור התנהגותנו. ברור, שאם פגענו באחרים עלינו לקבל על עצמנו את מלוא האחריות על הפגיעה ולא לנסות להתנער מאחריות. קבלת אחריות על פגיעה היא חלק חשוב ביותר בהתנהלות שבין בני אדם. אבל, קבלת אחריות ותיקון הנזק אינם מחייבים שנרגיש כל הזמן רגשות אשם ונייסר את עצמנו ונלקה את עצמנו כל הזמן על ההתנהגות שלנו, כפי שלימד אותנו אדמו״ר הזקן בסיום פרק כ״ו בתניא: ״וְהִנֵּה, בֵּין שֶׁנָּפְלָה לוֹ הָעַצְבוּת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה בְּתַלְמוּד תּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה, וּבֵין שֶׁנָּפְלָה לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ, כִּי אֵין הַזְּמָן גְּרָמָא כָּעֵת לְעַצְבוּת אֲמִתִּית, אֲפִלּוּ לְדַאֲגַת עֲוֹנוֹת חֲמוּרִים חַס וְשָׁלוֹם״. האשמת עצמנו בחומרה והלקאה עצמית אינם מובילים בהכרח להתנהגות יותר טובה, אלא לפעמים בדיוק להיפך. לכן כדאי שנהיה לפעמים מעט יותר בחמלה עם עצמנו. חמלה אינה רחמים עצמים. חמלה אינה אומרת התנערות מאחריות. חמלה עצמית (self compation) אומרת שאנו זוכרים שאנחנו בסך הכל בני אדם ש(עדיין) רחוקים משלמות, ולכן אנו עלולים (למרבה הפלא) להתנהג לפעמים באופן לא ראוי. כאשר נקבל את חוסר השלימות של עצמנו (בלי לוותר על הרצון להשתפר) נוכל לקבל גם את חוסר השלימות של בן או בת הזוג שלנו, ואז היחסים בינינו יהפכו הרבה יותר טובים.

__________
זאב קרומבי (MSW) הוא מטפל זוגי ומומחה להתמכרויות התנהגותיות, ודוקטורנט בתחום הטיפול הזוגי בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. להערות ושאלות [email protected]m  או 0547-822686